פרקים ראשונים

בבוקר ה-7 באוקטובר ארזתי תיק קטן וסגרתי מאחוריי את דלת ביתי האהוב בצפון, בלי לדעת שלא אשוב אליו במשך יותר משנה. באותו יום הצטרפתי לחבריי לטייסת בלחימה ששינתה את חיינו, ובמהלכה תיעדתי את הרגעים המשמעותיים שהותירו בי חותם.

"2, 3 ש-גר" הוא יומן המלחמה שלי משירות המילואים כמפעיל כטמ"ם במלחמת חרבות ברזל. דרך סיפורים קצרים, אני משתף את נקודת מבטי על גבורת הלוחמים שלהם סייענו מהאוויר, על המתח היומיומי שבין מלחמת אין ברירה לבין שמירה על מוסר וערכים, על רגעי הדאגה לאחי הקטן שלחם מהטנק, וגם על עצב, כאב, בלבול וזיכרונות שילוו אותי עד יומי האחרון.

סדר האירועים ופרטיהם שונו כדי לשמור על ביטחון המידע. מהדורה זו עוסקת בחודשים אוקטובר 2023 עד אפריל 2024. המהדורה הבאה תכיל את המשך הלחימה. 

קריאה נעימה.

לפני שאצלול לסיפורי המלחמה, אספר בכמה מילים על המערך שבו אני משרת במילואים. כטמ"ם, למי שלא מכיר, הוא כלי טיס מאויש מרחוק. לא טיסן או רחפן, אלא מטוס גדול וכבד, שטס למרחקים אדירים ושוהה באוויר שעות ארוכות. 

מטוסי המערך מצוידים במערכות מתקדמות ופועלים כמעט בכל רגע נתון, בכל גזרה שניתן להעלות על הדעת. חלק מהמשימות המוטלות עלינו מוכרות לציבור, כמו איסוף מודיעין וסיכולים, ועל חלקן... אולי יהיה אפשר לספר בעתיד.

אני ושאר חבריי לטייסת נקראים "מפעילים" ואנחנו שולטים במטוסים מתוך קרונות משימה. אותם קרונות עמוסים במחשבים ואפליקציות המשמשות להטסה ולביצוע משימות, ומפוזרים במקומות שונים. ההפרדה הפיזית בין האדם למטוס מאפשרת לצמצם את ההשקעה במערכות הגנה, לצייד את המטוסים במערכות מתוחכמות, ולהטיסם במקומות רחוקים ועוינים מבלי לסכן חיי אדם. המערך מורכב מטייסות שונות ומטוסים שונים, וכמעט לכל טייסת ייעוד ייחודי משלה. 

בימי שגרה אנחנו מתאמנים למלחמה בזירות השונות, אוספים מודיעין ומלווים יחידות עלומות במבצעים נועזים. בהסלמות ובמלחמה, חלק מטייסות המערך, ביניהן הטייסת שלי, מבצעות משימות תקיפה, סיכולים ממוקדים, אבטחת כוחות וסיוע לתמרון. 

משרתי המערך הם קצינים וקצינות, שרובם השתתפו בקורס טיס במשך שנה אחת לפחות. ההכשרה הבסיסית למפעילים אורכת כתשעה חודשים, שבסופה מתפזרים לטייסות וממשיכים בהכשרות נוספות. בדומה לאוכלוסיית צוותי האוויר (טייסים, נווטים ומכוננים), השירות שלנו ממשיך הרבה מעבר לחלקו הסדיר. עבור מילואימניקים כמוני, הטייסת היא בית נוסף , בו אנו מבלים ימים רבים בשנה גם בימי שלום. אנחנו לא חלק מהמערך הלוחם, אבל לוקחים חלק במשימות בעלות אופי קרבי. אותו אופי משוקף באחריות ובמקצועיות שנדרשות מאתנו ואני אישית תופס את היחידה כקרבית לכל דבר ועניין. 

את משימות הטייסת לא היה ניתן לבצע בלי אנשי קבע וסדירים נוספים. מפקידות המבצעים שמנהלות את הטייסת, דרך מכלול המודיעין שמספק לנו את הידע הנדרש למשימה, מכלול ההדרכה שמכשיר את האנשים ומשבץ את לוח המשימות וכמובן הגף הטכני ודרגי האחזקה שאילולא הם - המטוסים לא היו פוגשים את השמיים. לאלה מצטרפים אנשי מטה ובעלי תפקידים נוספים, רבים מכדי למנות. כולם גורמים למכונה המשומנת לפעול בעוצמה.

מפקד: "היכון לביצוע! מעטפת, Ready, לייזר - הפעל."

אני: "יש לייזר, טווח יציב." 

מפקד: "מיד בכיוון טוב. מוכן?"

אני: "מוכן." 

מפקד: 2, 3..."

התעוררתי בשאיפה חזקה והתיישבתי במיטה בחושך, מזיע ומתנשף. במיטות סביבי, שלושה מילואימניקים כמוני היו שרועים בתנוחות שונות, ואת דממת הלילה הפרה סימפוניה לא מכוונת של נחירות, שהעידה על התשישות שלנו.

בין משימה להפוגה, אנחנו מתחלפים במיטות במגורים, כמו במשחק כיסאות מוזיקליים. אחד קם והשני חוזר. זו לא הפעם הראשונה שאני קם ככה. כשהמלחמה התחילה, הייתי מתעורר מדי לילה. הייתי פוקח את עיניי ומרגיש את הדופק הגבוה, ומיד עוצם אותן בחוזקה ומנסה לא לזוז, כדי לנסות לאלץ את הגוף להירדם בכוח. הפעם טעיתי ומשכתי מיד את הפלאפון מהשידה שמימיני. רציתי לבדוק אם כבר הגיע הזמן לקום, בתקווה שהשעון הביולוגי שלי נחלץ לעזרתי, אבל הוא לא. כמו ברוב הלילות - נותרתי ער לגמרי עם המחשבות, שעות לפני הזמן. 

לפני המלחמה, יכולתי להירדם בכל מצב. ברוב הטיסות לחו"ל הייתי נרדם לפני ההמראה, ומתעורר רק מפגיעת הגלגלים במסלול הנחיתה. המלחמה הפכה את השינה למאתגרת. גם כשאני נרדם השינה שטחית ומקוטעת, וממילא שום דבר בה לא מזכיר את השינה שהכרתי.

אני תוהה אם אחרים ישנים טוב ממני, או שבמקרה התעוררתי כשהם סוף סוף הצליחו לחזור לישון. אם אני אמור לישון טוב? ואם אני בכלל רוצה? העולם שהכרנו השתנה בן רגע ואני מתקשה להתרגל. התמסרתי למלחמה הזו כמו שמעולם לא התמסרתי לדבר אחר, אבל אני גם עצוב ומבולבל. לא פעם שכנעתי את עצמי שבעיות שינה הן דווקא סימן טוב. אולי הדבר המתיש, אך שפוי יותר, הוא שהגוף יתקשה לקבל את המציאות המטורפת הזו.

אחרי חודשיים של לחימה הימים כבר הרגישו לי אותו הדבר. הייתי מתעורר, נוסע לטייסת, ובודק שכלום לא קרה לעמית - אחי הקטן שנלחם בעזה. אחר כך הייתי נכנס למשימה, תוקף, מתחקר ועורך את סרט התקיפה. בערב הייתי בודק שוב שעמית בסדר, מרגיע את ההורים בשיחת טלפון, עולה למגורים, מנסה לישון כמה שעות לפני המשימה הבאה בלילה וחוזר חלילה.

אחרי השבועות הראשונים, הטייסת ניסתה לייצב מצב שמאפשר לכל אחד לצאת הביתה פעם בשבוע. ביציאות הייתי פוגש את מיה בתל אביב. ב-7 באוקטובר השארתי אותה בבית של אמא שלה בדרכי לטייסת, ושם היא נמצאת מאז. שירתי בצבא עשר שנים והשתחררתי בנובמבר 2022. אחרי שנים של ציפייה, מיה ואני יצאנו סוף סוף להרפתקת חלומותינו. בינואר 2023 עלינו על מטוס, עם כרטיס טיסה בכיוון אחד, והתחלנו את המסע שלנו. טיילנו כשמונה חודשים בעולם ונהנינו מכל רגע.

במהלך הטיול, אחי הצעיר אורן עדכן אותנו שהוא וזוגתו דניאל קבעו את מועד חתונתם לאוגוסט 2023. כדי להצליח להגיע, סידרנו את הטיול כך שנעצור לביקור קצר בארץ לפני החתונה, ואז נמשיך בהרפתקאותינו. כשהגענו ארצה, מיה ואני היינו קרובים מתמיד, ובעיקר רגילים להיות זה לצד זו כל יום, כל היום. הייתה לנו שנה ממש קסומה ומיוחדת. קשה לי להסביר במילים למה טיולים גורמים לי להרגיש כל כך טוב, וכמה חי אני כשאני רואה את העולם. כשאני נזכר היום בכל מה שחווינו, הזיכרונות מרגישים שתולים. כאילו שהם לא באמת שלי, אלא שייכים לנועם אחר, ביקום אחר, שבו הטבח לא קרה.

הקשר של מיה ושלי מיוחד מאוד. נכנסו זה לחיי זו במזל גדול, ולשנינו היה ברור מההתחלה שמצאנו. היא גדלה בתל אביב ואני במושב בצפון. לדעתי דווקא המרחק היה זה שהאיץ את הקשר שלנו. בדייט הראשון שנינו הבנו לאן זה הולך. בדייט השני כבר ישנתי אצלה בסוף השבוע, כי לא יכולתי לחזור לצפון, ובדייט השלישי היא הגיעה לארוחת שישי אצלי, עם כל המשפחה ואפילו עם סבא שלי ז"ל. מאז ובמשך תשע שנים, זרמו הרבה מים בנהר, ומיה הפכה לא רק לאהבת חיי, אלא גם לחברת הנפש שלי.

לצערי, מאז שפרצה המלחמה אני חווה דברים שאני לא יודע איך, ואם בכלל לשתף איתה. אין לי מושג איך לדבר על מה שאני עושה, רואה או לדברר את מה שעובר עליי. בכנות, כשאני מגיע לכמה שעות, גם אין לי המון אנרגיה לזה. אני מתגעגע אליה מאוד, אבל אני מרגיש שמשהו רע קורה לי כשאני יוצא מהטייסת, אפילו אם אני יוצא כדי לראות אותה. אני פתאום נהיה שקט, קצר, חסר ריכוז ודעתי מוסחת לגמרי. 

השירות כמפעיל אף פעם לא היה פתור אצלי עד הסוף. אתה לא שם, אבל אתה לגמרי שם. אתה יכול להשתתף במבצע הזוי במקום משונה ולצאת מהקרון לשקיעה יפיפייה. אתה יכול לתקוף, ושעה לאחר מכן לשבת על הספה בבית מול הטלוויזיה, מעמיד פנים כאילו חזרת מיום רגיל בעבודה.

זה תפקיד מספיק מוזר בימי שגרה, אבל במלחמה הפער בין מה שחווים בקרון למציאות שמחוצה לו גדול בהרבה. אני לא נלחם פיזית, אבל אני מרגיש חלק מהקרב. אני מחובר לכל פרט בלחימה ואני נחשף לכל מה שקורה ולכל המראות. לא פעם יצאתי מהטייסת אחרי משימה שבה לוחמים מחטיבות שסייעתי להן נפלו בקרב. ראיתי חיילים מועמסים על אלונקות לבטן המסוק ובבית נשכתי שפתיים, בידיעה שיעברו שעות רבות עד  ההודעה הרשמית. רק אז יכולתי לחבר שמות ופנים לעצב.

מה שהכי בלט לי בחודשיים הראשונים במלחמה היה הניגודיות בין הימים בטייסת, לערבים בתל אביב. ככל שתקפנו יותר והלחימה התעצמה, כך רחובות הערים, בתי הקפה, הטיילות והחופים שבו להתמלא וחזרו אט-אט לשגרתם. ככל שהקרבות התקדמו, הושמדו עוד ועוד תשתיות, לחמאס נהיה קשה יותר לאיים על העורף, וזה אפשר לחיים להתחיל לשוב לסורם. זה היה תהליך טבעי ומבורך, אבל הוא גרם לי להרגיש תלוש ולא שייך. הרגשתי כמו צופה מהצד שמחופש לאזרח. הגוף היה בתל אביב, אבל הראש היה במלחמה.

חודשיים לפני סוכות, מיה ואני נחתנו בארץ אחרי הטיול הארוך שלנו. חזרנו לגור בצפון השקט, במקום בו גדלתי. חוץ מחתונתו של אורן, היו לנו עוד כמה חתונות נוספות, ואחריהן התכוונו להמשיך את המסע. הטיול הבא שלנו היה אמור להיות באוסטריה, והטיסה שלנו הייתה מתוכננת ל-9 באוקטובר. משם היינו אמורים להמשיך לאיי-סיישל, וליעדים נוספים. 

בין אוגוסט לאוקטובר גרנו קרוב להוריי ועבדנו במרץ על העסק המשותף שלנו בתחום התיירות, לקראת המשך הטיול. סגרנו מספיק הסכמים לשנה הקרובה, שהיו מאפשרים לנו לטייל ולהשתכר בכבוד תוך כדי, והרגשנו שעלינו על הגל. פתאום החלומות המשותפים שלנו מזה שנים נראו בהישג יד. התוכנית הייתה להמשיך לטייל עד אמצע 2024 ולחזור להתחתן. אחרי החתונה התכוונו לעבור לחו"ל לכמה חודשים, ולחזור כדי להקים משפחה, שבבוא הזמן תהיה משפחה מטיילת, שחבריה שזופים גם בחורף. רצינו שהעסק שלנו יאפשר לנו לעבוד מרחוק ולרדוף אחרי הרפתקאות מעוררות קנאה ברחבי תבל. "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים..." אתם מכירים את המשפט.

כמה שעות לפני ארוחת החג, תלינו על קיר הסלון שלנו מפת עץ ענקית של העולם. סימנו בסיכות קטנות יעדים בהם כבר טיילנו, ופנטזנו על יעדים חדשים שנכבוש יחדיו בשנה הקרובה. את ארוחת החג בערב שישי, אירחו חברים של המשפחה במושב. זו מסורת ארוכת שנים שאני משתדל לא לפספס. זכיתי שההורים של חלק מחברי הילדות שלי והוריי הם חבורה בפני בעצמם. זו אחת ההזדמנויות הנדירות שבהן יוצא לכולנו להיפגש. זו כמו המשפחה המורחבת שכולנו בחרנו. המפגש הפעם היה אפילו מיוחד מהרגיל, כי את רוב הנוכחים לא ראינו מאז שטסנו לטיול בתחילת 2023.

אוכל טוב, חברים טובים, סיפורים ובדיחות קרש - מה עוד אפשר לבקש? חזרנו הביתה מפוצצים ועגלגלים, ואז מיה הסתכלה עליי במבט שכבר הכרתי והצהירה: "מחר קמים בלי שעון מעורר". באותה תקופה, היה נדיר שהסכמתי לפינוק שכזה. גם בסופי שבוע הייתי משתדל לקום מוקדם, אבל עבדנו קשה בחודשיים האחרונים ולמחרת היינו אמורים לארוז לקראת המשך הטיול שלנו, אז חרגתי ממנהגי וביטלתי את ההתראה.

טלפון מאמא מוקדם בבוקר. מה נסגר?

אני: "כן אמא...", מלמלתי.

אמא: "נועם, יש רקטות."

אני: "אמא... אנחנו בישראל, מתי אין רקטות"?

אמא: "לא יודעת, הפעם משהו לא נראה לי. קומו לראות חדשות."

מיה ואני הסתכלנו זה על זו עם עין אחת פקוחה ואחת סגורה. עוד היינו מותשים ומפוצצים מארוחת החג ורצינו לקחת את הבוקר לאט, אבל הסקרנות גברה על העייפות והתגלגלנו מהמיטה בחוסר חשק לעבר הטלוויזיה בסלון. דפדפתי לערוץ 12, ואת הדבר הבא שראיתי לא אשכח לעולם. טנדר לבן ועמוס מחבלים, נסע בחופשיות על כביש בתוך שדרות, וברקע דיווחים על אזעקות וחדירות מחבלים. איזו תמונה איומה ומצמררת. אחרי שירות של עשר שנים בצבא קשה להתבלבל: כך לא נראה פיגוע, כך פורצת מלחמה.

בלי לחשוב פעמיים שלפתי את הפלאפון והתחלתי לבטל את ההזמנות שלנו לנסיעה לאוסטריה. מיה הסתכלה עליי בהלם מוחלט כאילו השתגעתי. לקח לי רגע לקלוט שפעלתי באוטומט, מבלי שעצרתי להסביר לה את מה שהיה ברור לי כשמש. כשנפל לי האסימון, הנחתי את הפלאפון בצד, החזקתי לה את היד ואמרתי בפה יבש: "אני מצטער, אבל אני חייב שנתעשת מהר, נארוז את המינימום שנצטרך ונצא מהבית - עכשיו". ברגע אחד המבט של מיה השתנה. יכולתי לראות איך ההבנה והאימה התפשטו בפנייה ודמעות של פחד החלו למלא את קצוות עיניה. 

עלינו עם תיקים מוכנים לבית הוריי ומצאנו אותם עומדים בסלון ומחזיקים את הפנים באימה מול הטלוויזיה. על המסך שודרו דיווחים נוראיים ושיחות טלפון מסמרות שיער. אימהות עם ילדים במרחב המוגן התקשרו לכתבים והתחננו לעזרה שלא תגיע, בזמן שאבות אחזו בכל כוחם בידית הדלת כדי למנוע בגופם ממחבלים להיכנס.

הכתבים היו חנוקים ואובדי עצות. הם ניסו לעזור לאזרחים חסרי אונים שנקלעו לתופת על ידי העברת הדיווחים למשטרה ולצבא. הם הקריאו הודעות שנשלחו להם מתושבי העוטף וזעקו באכזבה: "איפה לעזאזל הצבא?!" בשידור חי. אני ממש זוכר את הרעד שהרגשתי בכל הגוף. הייתי חנוק ומזועזע. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שחוויתי אימה שכזו.

עמית, אחי הקטן, הגיע גם הוא הביתה. הוא היה קצין בשריון והשתחרר מקבע לא הרבה זמן אחרי שאני השתחררתי. כמוני וכמו כל מי ששירת מספיק זמן, גם הוא הבין את המצב והתכונן לנסוע ליחידה. הוא ארגן לעצמו תיק, הוציא את האקדח מהכספת ונערך ליציאה. אני והוא הפצרנו בהורינו שיעזבו את הצפון כמה שיותר מהר. הייתי משוכנע שמתחילה מלחמה בסדר גודל של מלחמת יום כיפור, ולא היה לי ספק שהמתקפה בדרום תואמה עם חיזבאללה. הבית שלנו הוא בקו ראשון לגבול. בינינו לבין מחבלים אכזריים ומאומנים לא פחות, הפרידו מאות מטרים בודדים. אם היו חודרים, כפי ששנים הוזהרנו שיקרה יום אחד, היינו מתמודדים לסיטואציה אחרת לגמרי.

כשסיימנו לארוז, מיה עמית ואני עמדנו יחד עם הוריי מול פתח הדלת. כולנו הבטנו זה בזו במבט עצוב, התחבקנו ונפרדנו בדאגה גדולה. ידענו שייקח זמן עד שניפגש שוב, ושהבית האהוב שלנו ייאלץ להישאר מאחור.

מיה ואני מכרנו את הרכב שלנו לפני שטסנו לטיול, אז לקחנו את האוטו של אמא שלי ויצאנו לדרך. היה לי ברור לאן אני נוסע. לא הייתי בטייסת כבר שנה שלמה. על פי הנהלים לא הייתי כשיר להיכנס למשימה מבצעית, אבל עדכנתי את המפקדים שאני מגיע, ושאעזור במה שאוכל עד שאחזור לכשירות.

נסענו בדרך שמתחמקת מכל כפר שחששנו שעשוי להיות עוין. לא ידענו מה גודל האירוע ומי החליט לקחת בו חלק. לאורך הנסיעה מיה בדקה כל הזמן במפה אילו כפרים יש סביב נתיב הנסיעה שלנו. היא חיפשה כל כפר בגוגל, כדי לבדוק אם היו שם בעבר אירועים לאומניים, וכשהייתה דילמה שינתה את הניווט בהתאם. כנראה נסענו בדרך הארוכה ביותר שניתן לבחור מהצפון לתל אביב. הנסיעה נמשכה קרוב לארבע שעות ארוכות וכמעט דוממות. את השקט מלא המחשבות קטעו רק דיווחים מסמרי שיער שבקעו מהרדיו על כמות הרוגים הולכת וגדלה, חשש כבד לחטופים רבים, וקריאות לעזרה של אזרחים במצוקה בשידור. 

לקראת הגעתנו למרכז, שידור הרדיו נקטע והושמעה קריאה דחופה לתורמי דם בעלי סוג דם 'O' להגיע לאיכילוב. הורדתי את מיה אצל אמא שלה, חיבקתי אותה חזק והבטחתי לעדכן בהקדם כשאגיע לטייסת. לפני שהמשכתי לטייסת נסעתי לאיכילוב כדי לתרום דם. להפתעתי היו שם כבר מאות אנשים. המראה הזה של חדר ההמתנה העמוס והתור המפותל, גרם לי להפנים לראשונה שהאירוע גדול בהרבה ממה שחששתי.

מאיכילוב דהרתי לבסיס וכל דקה על הכביש הרגישה כמו שעה. כשהגעתי למבנה הטייסת, המסדרונות כבר היו עמוסים בחברים שאותם לא ראיתי למעלה משנה. כולם כבר היו לבושים בסרבלים ונראו מודאגים והמומים כמוני, אבל גם מוכנים.

לפני שנים רבות, לפני שהגעתי לחיל האוויר הייתי מפקד מחלקה. כשהגעתי לטייסת, אחד המפקדים שזכר את זה ביקש ממני לנסות להתקשר למפקדים שאני מכיר ב"ירוקים" (הכינוי בחיל האוויר לכוחות בזרוע היבשה) כדי לעזור בבניית תמונת המצב של הכוחות שפועלים בדרום, ולנסות ליצור קשר טלפוני בין מפעילים בקרון לבינם. הבקשה הזו הבהירה לי כמה נתפסנו עם המכנסיים למטה. לא היה סדר וגם לא היה זמן לחכות שפתרונות ינחתו מלמעלה, פשוט היה צריך לנסות לעשות את הכי טוב שאפשר עם מה שיש.

מאוחר יותר, מפקד הטייסת כינס את כולנו לשיחה קצרה אך נחרצת. מעולם לא ראיתי את חדר התדריכים עמוס יותר. הוא התחיל את השיחה בהכרזה הצפויה:

"אנחנו במלחמה. הדיווח על מספר ההרוגים הוא תלת-ספרתי בינתיים... והוא ימשיך לעלות. אני לא יודע לכמה זמן אצטרך אתכם, אני לא יודע בדיוק למה להכין אתכם, תיכנסו לקרון, תבנו את תמונת המצב בעצמכם, ותעשו את הכי טוב שלכם. אני צריך אתכם וסומך עליכם. בהצלחה."

אני לא חושב שהיה מישהו בטייסת שהיה צריך יותר מזה. הלחימה של הטייסת החלה כבר כמה שעות לפני השיחה. הצוותים הראשונים שהמלחמה תפסה אותם בהפתעה מוחלטת, שבו לטייסת חיוורי-פנים. הכישלון באותו בוקר, היה כישלון מערכתי גורף, אבל ברמת הפרט, הצוותים עשו כל שהצליחו, וסייעו כמיטב יכולתם מהאוויר בקרבות סביב היישובים.

הם וצוותים נוספים משאר טייסות המערך וטייסות מסוקי הקרב, חיסלו מחבלים, היו מהראשונים להיחשף למראות הקשים של ההרס והטבח ותרמו מאוד ב"ניעור" המערכת והפלת אסימונים שמדובר באירוע בסדר גודל אחר לגמרי.  הם הצילו חיים רבים וחוו דילמות מהמורכבות ביותר שיש סביב קושי להבחין בין אויב לכוחותינו, כשהמשימה היא לתקוף בשטח הארץ. הם עשו את הכי טוב שלהם, וזה לא הספיק.

פגשתי חבר במסדרון אחרי שיצא מהקרון, ואחרי שראיתי סרטי תקיפות שהצוות שלו ביצע באותו יום. אמרתי לו שאני משוכנע שבכל העולם אין צוותי כטמ"ם שחוו משהו קרוב למה שהצוותים חוו באותו בוקר נורא. אני בטוח שגם בעוד עשורים רבים, תהיה משמעות רבה לכך שאותם צוותים ישתפו את סיפורי הקרבות של אותו בוקר.

הימים הראשונים היו קשים מאוד. כוחות קרקעיים לחמו בגבורה בקרבות קשים ביותר, ועסקו בטיהור יישובים שורצים במחבלים. במקביל, הלכה והתבהרה תמונת הקרב העגומה ומניין הנרצחים והחטופים הבלתי נתפס. צוותי הטייסת סייעו באש מהאוויר ללוחמים האמיצים, בתוך שטח מדינת ישראל, קרוב לכוחות וקרוב לאזרחים. זו פשוט הייתה התממשות של תרחישי האימים החמורים ביותר שצבא יכול לפגוש.

אני ועוד מילואימניק כמוני, שהיה בחו"ל במשך תקופה ארוכה לפני שהתחילה המלחמה, נאלצנו לעבור תהליך של חזרה לכשירות, ולא יכולנו עוד להיכנס לקרון למשימה. בינתיים עזרתי בטייסת במשימות אחרות ובכל דרך שיכולתי. 

אלו היו ימים של כאוס. הקשר היה לא סדור, ולא מוגדר. היכולת לאמת מיקומי כוחות בשטח, ולהפריד בין חיילים למחבלים הייתה לא טובה, וכל פעילות התבצעה תחת חשש ממשי מירי דו-צדדי ומפגיעה בכוחותינו או באזרחים בשטחנו. השיח של הצוותים בקרון עם מפקדי הלוחמים בשטח ועם כיתות הכוננות התנהל באמצעים לא שגרתיים. בתור צופה מהצד, הרגשתי שיצירתיות, דחיפה ורוח היו אלו שהביאו להתעשתות, ולהצלחת השגת השליטה ביישובי העוטף שנכבשו.

בזמן הזה אני ועוד כמה מילואימניקים עבדנו במשמרות מסביב לשעון כקציני תחקור. אחרי כל משימה, ישבנו בחדר התחקירים מול הצוותים שיצאו מהקרונות. אספנו לקחים, עדכנו את שקפי ההכנה לצוותים הבאים, והעברנו הערות בין גורמים רלוונטיים כדי שמנגנוני הטייסת יהיו טובים יותר בלחימה. אחרי כמה ימים, השלמתי את אימוני הסימולטור להם נדרשתי ומצאתי את דרכי ללוח שיבוץ המשימות, לצד חבריי.

בשלב שבו הצטרפתי, הלחימה עברה משטחנו לעזה. רבים מהמחבלים שחדרו ב-7 באוקטובר חוסלו, אך רבים מדי שבו לעזה עוד באותו יום ארור. ככל שחלפו הימים, נחשפו עוד ועוד פרטים ותיעודים המשקפים את ממדי המחדל של אותו יום שחור, ובעיקר את ממדי האכזריות והשנאה ששטפו את ארצנו מעזה. בכל יום שחלף, פורסמו עוד ועוד שמות של נרצחים ונעדרים.

בטייסות התחלנו להתכונן לתמרון הקרקעי שצה"ל נערך אליו. בזמן ההכנה לתמרון, ביצענו משימות שונות של איסוף מודיעין וסריקות אחר איומים ברחבי עזה. היו אז שיגורים רבים לעורף, ומערך הכטמ"ם חיפש אחר משגרים, אתרי שיגור, מרגמות, עמדות תצפית ומחבלים. את מה שמצאנו - תקפנו.

מפקד: "היכון לביצוע. מעטפת - יש, Ready - יש, לייזר."

אני: "הפעלתי לייזר, טווח יציב."

מפקד: "2, 3...ש-גר."

אני: "שיגרתי, חימוש באוויר."

מפקד: "אנחנו בביצוע."

בתקיפות הראשונות בתחילת המלחמה עוד רעדו לי הידיים. תקפתי לא מעט גם בשירות הסדיר, אבל לרוב במבצעים ממוקדים או בהסלמות, לא במלחמה אמיתית. מרגיש כאילו עברו מאז חיים שלמים. אחרי שנה של חלומות וטיולים, כמעט שכחתי שמדי כמה שנים, המציאות מעירה אותנו בסטירה מצלצלת מחלומותינו האקזוטיים, ומכריחה אותנו להתמודד איתה שוב ושוב. 

רוב התקיפות שלי בתחילת המלחמה היו יחסית פשוטות ברמה הטכנית וגם מבחינת המהות שלהן. תקפתי משגרים, תשתיות מבצעיות ואמצעי לחימה שונים של חמאס. אלו היו תקיפות שנועדו לגרוע יכולות מבצעיות של ארגוני הטרור, ולהפחית סיכונים לכוחות שהיו עתידים לתמרן ברצועה. 

בשלב ההכנה לתמרון זיהינו בסריקות ברחבי עזה לא מעט כלי רכב שנגנבו בפלישה, כמו טרקטורים, קולנועיות גנובות ורכבים צבאיים. סרקנו גם את מרחב הגדר, שבתחילת המלחמה היה כמו מיצג נורא, המספר את סיפור הטבח. עוד היו שם דחפורים שדרסו את הגדר באותו בוקר ונותרו מול הפרצות, והיו גם לא מעט גופות. אני זוכר כמה קיוויתי שאלו גופות של מחבלים, ולא של קורבנות הטבח, שעל משפחותיהם, שמתחננות לגלות מה עלה בגורלם, אני שומע בכל יום ברדיו.

אני זוכר אפילו התרעה או השערה מודיעינית שדוברה באחד התדריכים, על כך שחמאס עשוי למלכד גופות שחטף, או לשחרר חטופים פצועים, כדי לארוב לחיילי צה"ל שיכנסו לאסוף אותם. בהתאם להתרעה, ולאור כמות הנעדרים הגדולה, אחת המשימות שקיבלנו הייתה לאתר ולמפות גופות במרחב הגדר, שבהמשך יאספו לטובת זיהוי וקבורה על ידי המשפחות.

בקרון המשימה שלנו יושבים שלושה מפעילי כטמ"ם, ולכל אחד תפקיד אחר.

מפקד:

מנהל את משימות הצוות ומגדיר מתי תוקפים ("יוצאים לביצוע" בשפה הצבאית). המפקד מקיים את השיח עם גורמי החוץ שמפעילים אותנו במשימותינו, מתכנן את התקיפה יחד עם שאר הצוות ומקבל החלטות.

מטיס:

אחראי להטסת המטוס, אמון על חלק מההכנות לפעולת התקיפה, מנהל משימות מעטפת כמו הפעלת מערכות משימה, תיאום תעבורה בערוצי הקשר, תיאום אווירי מול מטוסים אחרים ועוד.

מפעיל:

מפעיל את המצלמה, מאתר, מפענח, עוקב ומתמצא במרחב. המפעיל אמון על חלק מההכנות לפעולת התקיפה, משגר את החימוש ומוביל אותו לעבר המטרה. זה התפקיד שאני מבצע בקרון.

הגעתי לטייסת באחד הערבים ונכנסתי לתדריך שציפיתי שלא יהיה שונה מקודמיו. להפתעתי, גיליתי שהצוות שלי מיועד להשתתף במשימת סיכול. גורמי מודיעין סיפקו אינדיקציה על פעיל חמאס שתכנן להוציא לפועל פעולת טרור בטווח זמן מיידי. 

בתדריך נכחו שני צוותים של הטייסת, וכל צוות אמור היה לאייש מטוס. כאשר שני מטוסים או יותר עובדים יחד באותה משימה זה נקרא אצלנו "עבודה בערכה". בערכה, אחד ממפקדי הצוותים מוגדר כ"מוביל". תפקידו לנהל את המשימה עבור שני המטוסים, ולדעת להשתמש נכון ולהכווין למשימות את המטוס השני (הנקרא "מספר 2"). במקרה הזה, המוביל היה מפקד הצוות השני.

בתום התדריך נכנסנו לקרונות וסרקנו את האזור בו אמור היה להימצא המחבל. במשך שעתיים לא הצלחנו לאתר אותו, ופתאום קיבלנו דיווח על התארגנות של קבוצת מחבלים חמושים, לא רחוק מכוחותינו שפעלו במרחב, ולא רחוק מהמיקום בו סרקנו. ברגע אחד המיקוד השתנה ונערכנו לסכל אותם כמה שיותר מהר.

המוביל פיצל את הערכה, וכל מטוס סרק בשטח אחר. אחרי כמה דקות של סריקה באזור שלי - זיהיתי אותם. הם היו רבים משציפיתי. יותר מ-10 מחבלים, עם ציוד קרבי, נשקים ואמצעי לחימה נוספים. לאחר אימות הזיהוי, תא התקיפה ביקש שניערך לתקוף אותם ולהסיר את האיום.

הצוות המוביל חבר אלינו, וביקש שנוודא שהמרחב נקי מבלתי מעורבים בזמן שהם יתקפו, ושנהיה מוכנים לזהות בריחה לאחר התקיפה. ברגע שהיו מוכנים, הם "יצאו לביצוע". כעבור כמה שניות, הם דיווחו בקשר על תקלת חימוש, אז תקפנו במקומם:

מפקד המטוס השני: "אחד בתקלה. שתיים - קח ביצוע."

אני: "הפעלתי לייזר, טווח יציב."

מפקד הצוות שלי: "מוכן?"

אני: "מוכן."

מפקד הצוות שלי: "2, 3 ש-גר."

אני: "שיגרתי, חימוש באוויר. ראיתי את הקורה, מכוון בצד."

מפקד הצוות שלי: "נקודה טובה, מיד פגיעה. פגיעה. 'אלפא' על החמושים. עבודה טובה."

פגענו בחמישה מחבלים. שאר החמושים ברחו ונעלמו בין הסמטאות. הפגיעה העירה את השטח, והחלטנו פה אחד שלא היה נכון להמשיך לנסות לתקוף שוב. האיום הוסר, וכל תקיפה נוספת הייתה בסיכויי הצלחה נמוכים מצד אחד, וסיכויים גבוהים לפגיעה בבלתי מעורבים שיצאו לרחוב מצד שני.

את רגע הפגיעה אני לא אוכל לשכוח. זה היה הרגע שבו הבנתי - אני במלחמה אמיתית, שבקצה שלה אנשים נפגעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגתי מחבלים מאז פרצה המלחמה. בימים רגילים, לקיחת חיים היא חלק יחסית נדיר בתפקיד שלנו, ובוודאי לא פעולה שאנחנו עושים באופן יום-יומי. פתאום עברה לי בראש המחשבה, שזו רק המשימה הראשונה מיני רבות שיהיו במלחמה, בהן אדרש לקחת חיים. 

ב-7 באוקטובר נחרדתי וזעמתי כמו כולם. כמו כל מי שנסע באותו יום לצבא, עשיתי זאת כי אם אי פעם היה רגע להתייצב ולהגן על מה שיקר, זה היה הרגע. נקמה היא דבר שמעולם לא דיבר אליי. זה לא מניע אותי בשום צורה, ואין שום כאב בעולם שיגרום לי להפוך את עורי ולרצות להתאכזר. 

לא התכוונתי לאפשר לרשע ששטף אותנו להצמיח בי פתאום איזו תאווה חייתית לסבל של אחרים - זה הפוך להגיון בעיניי וזה פשוט לא יקרה. מה שמוכרח לקרות זה שנעצור בכוח ובנחישות את כל מי שמאיים על כולנו, בעוד מאותן הזוועות של השבת השחורה. 

הבנתי שאהרוג מחבלים רבים במלחמה. לא כדי לנקום, ולא כדי להחזיר באותו המטבע. אני אעשה זאת כדי להגן על החיים, שבניגוד לאויבנו - תמיד נעריך יותר מאת המוות.

תמיד האמנתי ואאמין במוסר ובערכים. בין אותם ערכים לבין הרשע שחצה את הגדר, פעורה תהום. המעשים חסרי האנושיות והחמלה שהתרחשו כאן, לימדו אותנו שיעור כואב, על כמה חמור האיום, ומה מחיר ההתעלמות ממנו. הטבח הנורא בתולדות המדינה תפס אנשים אופטימיים כמוני עם התחתונים למטה. חשבתי שברוב האנשים יש יותר טוב מרע. הייתי משוכנע שרובנו רק רוצים לחזור הביתה בסוף היום, לחבק את מי שאנחנו אוהבים ולהיות בריאים ומאושרים. לא האמנתי שבאמת אפשר להאמין ברצחנות שחמאס חרטו על דגלם. כעת, ברור לי שהדרך חזרה לחיים שהיו לנו עוברת דרך מלחמת אין-ברירה.

גם אחרי ה-7 באוקטובר, פגיעה בחמישה בני אדם לא משמחת אותי בשום צורה, אבל אני מקבל אותה, ומבין שהנטל הזה נדרש. לא מזמן התרוצצתי עם תיק ענק על הגב, בנופים מופלאים, מלא באופטימיות ומוקף באנשים טובים מתרבויות שונות. היום אני במלחמה והם לא. היום אני נכנס בזום כדי לוודא אם מישהו שרד, והם ודאי עוד מטיילים אי-שם. הלוואי והחיים היו מתגלגלים אחרת, אבל זו המציאות כרגע, וזו מנת חלקנו.

התקיפה לא ערערה אותי, אבל היא הזכירה לי שגם כשאני תורם את חלקי לקיצור רשימת המחבלים בעולם, הלב שלי לא מתעוות, ולקיחת חיים לא עוברת על ידי בקלות. המשימה ערכית ומוצדקת, ואני מצליח לעמוד בה בלוחמנות, מבלי להיות אדיש לה.

יש בי גם חלק שמצפה לתקיפה, הרי אימנו אותי לזה במשך שנים. כמו כל אדם בתפקיד מבצעי, ובטח במשימת סיכול, הגוף מוצף באדרנלין וזה לא דבר שאפשר לשלוט בו. הנטייה שלי מאז ומתמיד הייתה להיות מאוד משימתי וחותר למגע. כשהייתי צעיר תהיתי איך לוחמנות וחמלה יכולים לחלוק את אותו גוף. היום ברור לי שלכל מטבע שני צדדים. אני רוצה להילחם ברעים, ולעולם לא להידמות להם.

אני לא ארחם על מחבלים שמנסים לפגוע בלוחמים שלנו, אבל אני גם לא אביט בגופות שלהם בסיפוק, או שמחה לאיד. אני מאמין שברוח שלנו טמונים ההבדלים הגדולים בינינו לבין אלפי המחבלים האכזריים שפתחו במלחמה.

ב-7 באוקטובר לא השכמנו - וקמו להורגנו. אם נחזור לתרדמת ישחטו אותנו בלי רחמים, אבל אנחנו מספיק חזקים כדי לנצח אותם בלי לאבד עשתונות. לכל אחד יש את מה שמניע אותו במלחמה. עבורי הרוח שבגינה פועלים, וההבדלה שלנו מאויבינו היא הכול.

מאז שאני זוכר את עצמי ישראלים היו נרצחים על ידי מחבלים שמקריבים את חייהם כדי לפגוע בנו. שנים חשבתי שאלו אנשים מופרעים שמהווים סטיית תקן ברברית. מדי שנה היו כאן פיגועים איומים, שנעשו בחיוך רחב. מי שביצעו את הפיגועים ראו בכך זכות - לשפוך דם יהודים, ולא משנה אם הוא של נשים, גברים, קשישים או חיילים. לתדהמתי - אותם מחבלים הפכו לסמלי גאווה וגבורה בכפריהם. ככל שפיגוע היה יותר מזעזע, כך הכבוד שזכו לו, והשמחה היו גדולים יותר. התמונה המוכרת אחרי פיגועים, של כיכרות כפרים מתמלאות בצהלות שמחה, וחלוקות ממתקים מעוררות בחילה, נחקקה בי. עכשיו אני מבין שזו ממש לא סטיית תקן. מה לנו ולטירוף הזה? אנחנו נלחמים כי החיים יקרים לנו.